<h1>ספר השולחן הלכ' תענית שער רביעי</h1>
<h2>דף נד:</h2>
עוברות ומניקות מתענות ומשלימות כל היום תשעה באב כמו יום הכפורים. ואסור ברחיצה בין בחמין בין בצונן, ואפילו להושיט אצבע קטנה במים. ואסור בסיכה של תענוג ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. ואמרינן בגמרא [תענית ל' ע"א] שמשעה שהוא אסור לאכול בשר ולשתות יין, זו היא סעודה המפסיק בה שקבל עליו קצת אבלות, אסור לרחוץ, ואע"פ שעדיין לא חל תשעה באב, לפי שהנאת רחיצה הנאה של אחר שעה היא, ונראה כרוחץ לתשעה באב, ולפיכך אסור. אבל בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ובשאר מיני אבלות, אינו נוהג אלא משתחשך. ואע"פ שאין זה דעת הרי"ף ז"ל כך ראוי להורות.
תשעה באב לילו כיומו לכל דבר, ואין אוכלין אלא מבעוד יום, ובין השמשות שלו אסור כיום הכפורים. ולא יאכל בשר ולא ישתה יין בסעודה המפסיק בה, אבל שותה יין מגתו תוך שלשה ימים, ואוכל בשר מליח ששהה במלחו שני ימים ולילה אחד. בד"א, כשאכל ערב תשעה באב לאחר חצות, אבל אם סעד קודם חצות אע"פ שהוא מפסיק באותה סעודה אוכל בשר ושותה יין. והרב רבי משה בר (מימון) [נחמן] ז"ל כתב מסתברא, סעודה המפסיק בה, כל שאינו עתיד לסעוד סעודה אחרת של קביעות, אע"פ שדעתו עוד לאכול עראי. ערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו כסעודת שלמה בשעתו. וכן תשעה באב עצמו שחל להיות בשבת אינו מחסר כלום. חל להיות בערב שבת מתענין בו כשאר ימים. וכתב רב אחא משבחא ז"ל שלא הותר ערב שבת אלא תענית שהוא צורך היום כתשעה באב ותענית גשמים ותענית חלום. אבל לכתחלה אין גוזרין בו תענית מפני כבוד השבת, הילכך שלשה עשר באדר שחל להיות בשבת מקדימין התענית (ב)[ל]יום חמישי. זו היא מדת כל אדם שאינן יכולין לסבול יותר מדאי. אבל חסידים הראשונים כך היתה מדתן, ערב תשעה באב מביאין לו פת חריבה ושורה במים ויושב לו בין תנור וכירים ואוכל ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ובבכיה ודומה כמי שמתו מוטל לפניו. וכזה ראוי לחכמים לעשות או קרוב לזה. וכתב הרב רבי משה בר מימון ז"ל ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב אפילו תבשיל של עדשים, אלא אם כן היה בשבת.
